סמכות

ההרצאה המובאת להלן ניתנה על-ידי נורית לייבמן, גננת בגן המעיין ברמת גן, מלווה גנים ומלמדת בסמינר בזומר. ההרצאה עסקה בעיקר בשביעון הראשון. נורית הדגישה, שהדברים הנאמרים כאן באים מתוך הידע והניסיון האישי שלה בעבודה, ואינם מייצגים בהכרח ידע אנתרופוסופי.

נתבונן במילה סמכות וננסה לפענח אותה: המילה סמכות באה מהשורש ס-מ-כ. מתוך כך אפשר להבין שהילדים סומכים על הגננת, ומתוקף עובדה זו, יש לה סמכות עליהם. כלומר, הילדים נותנים למישהו את הסמכות. אבל אם אנחנו באים ופועלים בסמכות על מישהו שעוד לא סומך עלינו, אנו בעצם פועלים מתוך מרות, כפייה.
מתי הילדים נותנים לנו את הסמכות?
בתור הורים יש לנו סמכות באופן טבעי. הילד נותן את כל הקרדיט להוריו. גם אם יש מקרים של הזנחה, בשלבים אלו הילד עדיין נותן להוריו את הסמכות. בשלב כלשהו הסמכות הטבעית שההורים קיבלו יכולה להיעלם.
בגן זה שונה. בתחילת השנה כגננת עוד אין סמכות; הסמכות צריכה להיבנות, והיא נבנית מתוך תחושת האהבה שהילדים חווים בגן. ילד צריך להרגיש אהוב. כשילד מרגישים טוב עם מה שקורה בגן, הוא סומך על הגננת, ואז הוא נותן לגננת את הסמכות. כך נפתרות הרבה מאוד בעיות משמעת.
כדי שהילד ירגיש טוב בגן, אנחנו צריכים להכיר את העולם שלו, את העולם שבו הוא חי – גם כילד בשביעון הראשון וגם באופן אישי. הדבר החשוב ביותר להכיר בגילאים אלו הוא שהילד אחד עם העולם. פירושו של דבר, שהעולם עושה משהו (אוטובוס עובר, צבעים, קולות, יחס לזולת וכדומה), וזה מהדהד בילד, משהו זז בתוכו (הפנמה), ואז הילד מחקה (אולי לא באותו רגע). הילד מחקה, כי מה שזמין לילד בשביעון הראשון זה הפיזיות שלו, הפיזיות של העולם – הילד מחקה כי הוא חייב לעשות משהו עם ההדהוד הזה.
מתוך הידיעה הזאת – שכל מה שיש סביב הילד הוא מחקה – נחשוב (בבית ובגן) איך נעצב את הסביבה של הילד: הסביבה הפיזית, הרגשית, מחשבתית/מוסרית. נרצה ליצור איזון שמתאים לילד ולסביבתו. נרצה לבנות סביבה לילד שתיתן לו תחושה שהוא אהוב. ילדים מרגישים (לא באופן מודע) אם חשבנו עליהם, וזה נותן להם תחושה שהם אהובים.
מתוך הידיעה הזאת גם נשאל את עצמנו (בבית ובגן) מה הילדים היו מחקים אם הסביבה הייתה אחרת. זאת כדי לדעת מה הדבר שאנו לא רוצים שיחקה. ואנחנו גם צריכים לדעת ולשאול, איך הבחירות האלו משפיעות על ילדינו. כל הבחירות הן לגיטימיות.

העולם הפיזי
קיימת בחירה בין בית/גן שהוא "בית מרקחת", העלול ליצור הרגשת ניכור וקור ולגרום לילד להיסגר, לבין בית/גן שהוא כביכול מאוד זורם אך יש בו משהו כאוטי, שעלול להתבטא באי סדר פנימי אצל הילד.
דוגמאות לבחירות נוספות:
אור – בין נורות ניאון לחשכה.
מגע פיזי – האם אנחנו נוגעים בילד; האם יש לו מספיק חום פיזי, אנושי? האם הילד גדל "לבד", או שהוא עטוף יותר מדי?
אוכל – כשילד אוכל הוא מכניס את העולם החיצון פנימה. כך גם אנחנו כמבוגרים, אבל בשביעון הראשון זה בא מתוך אני אחד עם העולם. איזה אוכל אנחנו מכניסים – אוכל חם (שהוכן בבית ובאהבה) או אוכל קר (שנקנה בחוץ)?
ריתמוס – הריתמוס בגן נבנה כשאיפה נשיפה. הילד, האחד עם העולם, הוא פתוח: הכול נכנס בלי מסננים (אוכל, אור, צלילים וכדומה), ויש לו המון מה לעכל. השאיפה שלו (דברים שנכנסים פנימה – מעגל, פעילות ליד השולחן, מפגשים, ארוחה) היא מאוד עמוקה, ולכן הוא צריך המון זמן לנשוף החוצה (משחק, חצר). העשייה של הילד היא לנשוף את עצמו החוצה.
בגן/בבית יש ריתמוס – נשימה מסוימת, וצריך לראות שהילד חי טוב בתוך הנשימה הזאת.
נשימה ונשיפה הן גם דיאלוג בין פנים ובין חוץ. כך הילד לומד פנים וחוץ. כמבוגר הוא ידע לבחור מתי נכון לו פנים ומתי חוץ. הוא יידע את הדיאלוג הנכון לו בין פנים וחוץ.

העולם הרגשי
גם פה נשאל, אילו חוויות רגשיות סובבות את הילד ומעצבות אותו?
מצד אחד אתה לא יכול לא להיות עצמך, שכן הילד יוציא את זה ממך. מצד שני, אי אפשר לשפוך הכול החוצה בלי מסננים.
הילד מסתכל איך אנחנו מדברים/פוגשים זה את זה כמבוגרים.

העולם המחשבתי/מוסרי
לפי גישת ולדורף, אני מחנך את הילד דרך מי שאני, ולא דרך סיפור, מעגל, צעצועים (אלו כלים).
גם פה נשאל, איזו סביבה מוסרית אנחנו יוצרים סביב הילד? מי אנחנו כבני אדם? הילדים נותנים לנו להיות סמכות בשבילם. אם אנחנו בונים להם את הסביבה נכון, הם מסורים לחלוטין.
לב חינוך ולדורף הוא המפגש האנושי. ילד חווה את הדרך שאנחנו עוברים. גם אם רבים, מתעורר ויכוח או אנחנו יוצאים ממקומנו – זה בסדר, אבל חשוב לעשות עם זה דרך.

גבולות
זו עבודה אישית שלנו לדעת אם אנחנו צריכים לעבוד על הצבת גבולות, והיכן הם הגבולות.
אם נדע מה נכון בגיל מסוים ומה נכון לילד שלנו, הבהירות שלנו לגבי הגבולות תגדל, ויהיה לנו קל יותר להציב אותם. זאת במיוחד בשביעון הראשון, כשהילד הוא יצור של רצון. למעשה, כוחות הרצון שלהם חזקים ביותר מול כוחות הרצון שלנו (מי לא מכיר מצב שבו ילד רוצה משהו והוא לא מרפה עד שהוא יקבל?). לכן אנחנו צריכים להיות שם ברגישות מאוד גדולה בין גבולות שמכופפים אותם ובין חוסר גבולות מוחלט.

כמה טיפים

  • אם ילד עושה משהו שלא לגילו (על-פי הבנתנו), למשל לא רוצה ללכת לישון, נוכל להגיד לו שהוא הולך לישון עכשיו כי זה נכון לו. גם אם אחיו הולך לישון מאוחר יותר – כשהוא יהיה בגיל X גם הוא יוכל ללכת לישון מאוחר יותר. כך אנו מעבירים מסר לילד שיש לאן לשאוף.
  • כאשר ילד עושה משהו שאסור (לזרוק כיסא למשל), הנטייה הטבעית שלנו היא להגיד לו לא זורקים כיסא, או אל תזרוק את הכיסא. אפשר להגיד לו – לא זורקים כיסא (בכדי שידע מה אסור ומותר), כי הכיסא אוהב לעמוד על הרצפה, או הכיסא אוהב שיושבים עליו (כדי שידע מה כן עושים עם כיסא). גם אפשר להניח כך ולבנות רכבת (וכך לפתוח בפניו אפשרויות חדשות בונות).
  • עונשים – נשתדל לא להביא את התגובה שלנו כעונש. ניתן להרחיק ילד ולרתום אותו לעשייה. ההרחקה מאפשרת להמשיך להתנהל ומאפשרת לילד לאסוף את עצמו ולחזור חזרה לריכוז. העשייה רותמת את כוחות הרצון לדברים שהם פחות רוצים לעשות. "העונש" הוא גם העברת מסר: אתה חלק מהגן.

סיכום (במילותיה של הכותבת)
המחנכים וההורים רוצים להצמיח ילד, ומה שמצמיח ילד זה חום ואהבה. ילד שמרגיש אהוב יסמוך עלינו וייתן לנו את הסמכות עליו.
כדי לגרום לילד להרגיש אהוב, כדאי לאהוב אותו קודם כול. חשוב להבין שבשלב הזה של חייו (השביעון הראשון) הוא אחד עם העולם. זה אומר שהכול מהדהד בתוכו והוא מחקה. אנו כמבוגרים נרצה לבחור וליצור לו סביבה שמהדהדת בו טוב.
אפשר גם להסתכל הפוך: אם יש חיקוי שאנחנו לא אוהבים, ננסה לשנות את הסביבה של הילד.
הכי חשוב כנראה בכל גיל זו הדוגמה האישית, ובמילותיו של שטיינר – אני מחנך את הילד דרך מי שאני.

ההרצאה נרשמה על ידי רקפת ברגר, אמא של תמר מכיתה ב'


Comments